כשגרוסמן פוגש את ניטשה ולאקאן
"סוס אחד נכנס לבר" (מאת דוד גרוסמן) מתכתב עם "מושג האותנטיות בהגותו של ניטשה ביחסו אל ההיסטוריה" (בהשראת עבודתו של יונתן ארז על "האותנטיות") ואלה מתכתבים עם מעשה ה"זכירה" וה"זיכרון" כפי שטבע אותם לאקאן.
בספר של גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר" מתרחשת עלילה בערב אחד, בתוך בר אחד, במרתף אחד בנתניה. בסצנה המתוארת שלוש דמויות, באמצעותן מובלת העלילה; השופט, שהתאלמן והוא מכרו של גיבור הסיפור הסטנדאפיסט עוד משחר ילדותם (נפגשו במסגרת "שיעורי עזר במתמטיקה" בירושלים), שהוזמן לצפות במופע הסטנד-אפ, וה"גמדה", שמכירה את הגיבור עוד מילדותו, משכונת רוממה בירושלים בה התגוררו השניים. העלילה מתועדת מנקודת מבטו של השופט.
הסטנדאפיסט, כפי שכתב מנחם פרי על מעטפת הספר, "הפכפך, מרתיע ומקסים, חושף בערב זה את השריטה של חייו- הבחירה הגורלית שנאלץ לעשות בין שתי נפשות קרובות (אביו ואימו). האמן נקרע בין חובתו לקהל לבין חובתו לעצמו ולכן, הספר מתנהל על קו הגבול המרוסק בין יסודות ומצבי רוח ורגשות לא מתיישבים. בדיחות מפולפלות מפלחות את האפיזודות הכי מעוררות חמלה, הזדהות ועצב".
קטע קריאה (עמ' 47-55)
בסצנה הנבחרת, "הגמדה", המוגבלת בגופה ובשכלה, מזכירה לגיבור איך היא זוכרת אותו. בבחינת פעולת 'הזכרה', שע"פ לאקאן, "עניינה הוא בכך, שהמטופל יתחקה אחר מסמן האדון בחייו", או במילים אחרות, "הבנתו של הסובייקט את ההיסטוריה שלו ביחסו לעתיד כלשהו" (דילן איוואנס, מילון מבואי לפסיכואנאליזה לאקאניינית, רסלינג עמ' 95). הגמדה, כמו שואפת להבנות מחדש את ההיסטוריה של הסטנדאפיסט, אפשר לומר האנליזנט. היא מצידה- מזכירה לו את היסוד האציל הקיים בו שהקרין עליה בילדותו, הוא מצידו- נבעת נוכח מסירה זו כ"לא מאמין".
אפשר לומר כאילו צפינו בהגחתו של הסובייקט והלא מודע מתגלה כמעין זיכרון, כפי שאמר לאקאן, "אנו מלמדים את הסובייקט לזהות ב'לא מודע' שלו את ההיסטוריה שלו" (עמ' 118, שם אצל דילן איוואנס).
מבטו של השופט מציף את קו הגבול המרוסק בין היסודות ומצבי הרוח והרגשות שאינם מתיישבים, כשהוא מטלטל בין אלה, ואי אפשר שבטן הקוראים לא תתהפך. מעניין יהיה להתבונן ביחס לעבר שהוא בולט בסצנה המוזכרת לעיל, דרך מושג האותנטיות ויחסו אל ההיסטוריה של ניטשה.
בעוד הגמדה מתבוננת בערגה לעבר העבר, וכמקור נחמה לחיים בהווה, (להלן התבוננות בהיסטוריה כ"אנטיקווארית" כפי שיוסבר בהמשך), הרי גיבור הסיפור מתייחס להיסטוריה כחטא קדמון הדן באופן מתמיד את חייו בהווה. עם זאת, ניתן לראות את אופן התבוננותו של הגיבור על עברו כהסתכלות ביקורתית (אמנם נוקבת) על ההיסטוריה הפרטית שלו. הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי העבר, בבחינת "כל עבר ראוי הוא שיורשע- כי הנה זו מנת חלקם של העניינים האנושיים: מאז ומתמיד שלטו בהם האלימות האנושית והחולשה האנושית" {[1] ניטשה, 'כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה', ירושלים ותל אביב: שוקן (1968), גם היא אחת המסות המקובצות תחת השם 'עיונים שלא בעתם' (עמ' 36)}. ואכן, בהישען על אמירותיו של הגיבור, המניע וההצדקה להרשעת העבר הם החיים המבקשים את עצמם, ועל מנת לעשות כן הוא בוחן את העבר ודוחה אותו, כאילו הוא מבקש לעצמו עבר מתוקן, טוב יותר[1]. דחייה זו היא מסוכנת שכן, היא יכולה להותיר אדם חסר שורשים, 'חסר דוגמה' (δόγμα[2]). בדחייתו את העבר הוא עלול להיוותר חסר כל. ואכן, רעיון זה מופיע בסוף הספר, סוף מופע הסטנד-אפ בו הקהל נוטש את הבר והנותרים באולם הם הסטנדאפיסט, השופט והגמדה. כאן ניתן לאתר רגע בו טבעו הראשון של הסטנדאפיסט נעזב, ובד בבד האדם עצמו נותר גלמוד. אך ברגע זה של הוויתור על נרטיב האשמה של הגיבור, הוא מאפשר את התנאים לאימוץ טבע שני- סיפור אחר, נקודת מבט שונה על העבר הפרטי של עצמו, המאפשר מחילה. בדבריו של הסטנדאפיסט, ניתן לראות כיצד דחיית "הטבע הראשון" של האדם, על מנת להשיג "טבע שני", יכולה להותיר אותו עם טבע חלש וגרוע יותר. עם זאת, כאשר הדבר עולה בידיו של האדם, והטבע השני הופך לטבעו הראשון, הוא מבין כי הטבע הראשון שדחה, היה בעברו טבע שני שניצח[3]. כך שההיסטוריה, על אף שהיא מסוכנת, פועלת בשירות החיים.
הגמדה, מעלה את העבר על נס וניכר מהטקסט כי עוצמתו של העבר נעוצה בעצם היותו עבר, עצם היותו רגע שחלף. על אף שנראה כי היא לרגעים חשה בנוח בסביבתה ובמציאות בה היא נמצאת (באותו הרגע בבר), הרי תגובתו של הסטנדאפיסט מפרה נוחיות זו. בכל כוחה נאבקת הגמדה לשמר את הזיכרונות ולהציג את התנהגותו של הסטנדאפיסט באור חיובי. מבחינתה, היא מציעה לו נחמה בהווה, מאחר ומה שהיה, הוא שקיים[4] (ועל כן מנחם). הגמדה מחזיקה בעמדה שההיסטוריה האנטיקווארית מכבדת את העבר ונותנת מקום גם לאירועים הקטנים (כגון, הליכה על הידיים) וגם לרגעי השגרה של החיים. עם זאת קיימת סכנה בראייה כזו מאחר ותפיסה זו מביאה לכך, שהיחס בין האירועים אובד, וכל אירועי ההיסטוריה מורדים לידי גובה אחיד, כך ש"היחס ההדדי הנכון" אובד (שם, עמוד 34). אמנם בסוג כזה של ראייה היסטורית טמונה סכנה גדולה, שכן, היא מעניקה כבוד עיוור לכל מה שהיה ללא בחינה של טיבו. נראה כי מוגבלותה הפיזית, הנפשית והמנטאלית של הגמדה, הופכות גישה זו ללגיטימית, כמו חתירה לאמת ובמובן זה יש כאן תהליך תראפויטי, ואכן כך מתגלה ההליכה על הידיים במהלך הספר. היא דוחה את דבריו של הסטנדאפיסט, בבחינת כל החדש נחשד ונדחה, בעוד הוא מבקש כי ההווה עצמו לא יאבד את שמץ חיותו וחיוניותו.
ניטשה מייחס חשיבות מכרעת להיסטוריה של האדם, ובד בבד רואה בה גם סכנה גדולה. מחד, ההיסטוריה היא זו שעושה את האדם לאדם, ומאידך, כאשר ניטשה מזהיר מפני גודש ההיסטוריה, הוא מזהיר מאיבוד היכולת לפעול באופן עצמאי, הווה אומר איבוד האמת הפנימית של האדם. ניטשה למעשה מדבר על איבוד האותנטיות. החיה (אפרופו סוס נכנס לבר), מאחר ואיננה פועלת בתוך ספירה היסטורית, היא אינה יכולה שלא להיות היא עצמה. בכל רגע היא כולה עצמה, ועל כן היא "אותנטית" לחלוטין (היכן הגבולות הלגיטימיים של האותנטיות אם כך?). הספירה ההיסטורית היא זו החושפת את האדם לסכנה זו, והיא מהווה תנאי לעיסוק של ניטשה במושג האמת הפנימית, כפי שהוא מציגו במסה 'שופנהאור כמחנך'.
ביסודו של דבר, כל אדם יודע אל נכון כי הוא בייחודיותו בעולם פעם אחת בלבד; וכי שום מקרה, מוזר ככל שיהיה, לא יכול לארוג מחדש בתוך אחדות אחת את רבגוניותו המופלאה (ניטשה, 'שופנהאור כמחנך', עמוד 21). (מודגם בקטע הנבחר באופן ברור ).
עם זאת, ניכרת האותנטיות גם של הסטנדאפיסט וגם של הגמדה כפי שטוען ניטשה: האדם כאינדיבידואל הוא חד פעמי בעולם. אין אדם אחד דומה לאדם אחר, וייחודיותו של האדם היא מופלאה וראויה לטיפוח.
בהמשך דבריו, ניטשה תוהה מדוע האדם מתבייש בכך ומסתיר זאת. הוא משיב לעצמו כי הדבר נעוץ גם בפחד מפני הזולת, אך יתרה מכך, הדבר נעוץ בעצלות הטבועה באדם, שלא שש להתאמץ להיות עצמו, ונוחות לו יותר "החשיבה והעשייה העדרית" (שם, עמוד 21). בגלל הפחד הזה, שש האדם להסתיר את עצמו, לכסות עצמו במסכות. וכפי שניטשה מתאר בטקסט, אם לארנבת יש שבעה עורות שהיא יכולה להשיל מעליה, אז לאדם יש פי כמה וכמה, וגם אז לא על נקלה נחשוף את גרעין האדם, כך שהוא מחביא את עצמו היטב. האדם מתוך הפחד מעצמו, מבקש לחקות את ההמון, לקבל עליו את מוסכמות החברה, לקבל עליו אמתות מזויפות ולהרכין בפניהן ראש, כל זאת על מנת שלא יצטרך להתמודד עם האני האמתי שלו הדורש ממנו לטפס מעלה בסולם אישיותו.
האדם מעדיף לקבל את התרבות והמוסכמות החברתיות, וברצון הוא קושר עצמו לכבלי החברה. הניוון האישי הנובע מהשלכת העצמי על החברה, מאפשר לאדם לא לשאת במלוא האחריות לעצמו (האשמה העצמית של הגיבור היא המשמשת עבורו כנתיב מילוט מפני עצמו- הרי לעיתים נוח הרבה יותר התיעוב העצמי על פני האהבה העצמית). ואכן, נראה כי שתי הדמויות לא מוותרות על ייחודיותן, כל אחת מסיבותיה היא, ובמובן זה לא הגמדה ולא הסטנדאפיסט מקבלים על עצמם את המוסכמות החברתיות ואולי בשל כך הדמויות שמציע כאן גרוסמן בעיקר הן אותנטיות- עומדות בזכות עצמן.
אך קיים הבדל עמוק בין האותנטיות השופעת מהגמדה, ללא עכבות ובאופן לא רצוני, לבין אותנטיות הסטנדאפיסט שהיא מודעת, נבחרת. אם בזו הראשונה יש דבר מה המכמיר את הלב בראשוניות שלו ובחוסר האונים, בזו השנייה, יש משהו אלים המכריח אותך להכיר בה, מאחר והיא המנכיחה את עצמה בפניך. ואם ניתן להתבונן באותנטיות של הגמדה מבחוץ, ולא לקחת בה חלק, הרי האותנטיות של הסטנדאפיסט מאלצת אותך ליטול בה חלק, ומשמשת כמעין מראה לא נוחה. בקרעו מעליו את מסכת החברתיות והתרבותיות, נראה כי השחקן קורע גם מעל קהל צופיו, איש איש את מסכותיו ואת עכבותיו האישיים והחברתיים, דבר היכול להסביר את תחושת המועקה וההימלטות.
[1] שם, שם, עמוד 37
[2] דעה ביוונית, וכמושג- אמונה או דוקטרינה
[3] שם, שם, עמוד 37
[4] שם, שם, עמוד 32
