רקד תפקידים ראשיים בבלט של לונדון, אבל כצפוי מכוכב שזרח ובהק באור חזק בגיל מוקדם ה"פיצוץ" המטאורי לא אחר לבוא, כשהוא פורש באופן בלתי צפוי מהרויאל-בלט בלונדון. 

​

הסרט נהנה מהמון חומר תיעודי ביתי של פולונין. סרגיי החל בג׳ימנסטיקה עוד בגיל גן, ואמו אומרת שגמישותו היא מלידה ותעיד על כך האחות המיילדת. מהתעמלות עבר סרגיי הקטן אל עולם הבלט שהאריך את שריריו וניצל את יכולת הניתור המרהיבה שלו, והפך אותו לשילוב ייחודי בין עוצמה וחן. מספיק להסתכל באותם קטעי וידאו המופיעים בסרט של ילד בן 7 או 8 מסתחרר או עולה לאוויר לשניות ארוכות, כדי לדעת שהוא יהיה ענק. בגיל הטיפש-עשרה, גם חבריו לכיתה עוצרים את מלאכתם כדי להתבונן בו מאלתר או מבצע תרגיל מוכתב מראש בסגנונו שלו. לא צריך להבין כלום בבלט בשביל ליהנות מסרגיי פולונין רוקד – זה פשוט וטבעי.

​

כבר בפתיחת הסרט מתברר שחשוב לבמאי סטיבן קנטור להציג את סרגיי פולונין לא בתור רקדן כמשתמע מכותרת הסרט, אלא כרוקסטאר. קעקועים שלא היו מביישים אסיר בכלא רוסי, סמים להגברת היכולות או ליציאה מדיכאון, ומעריצים ומעריצות הצובאים על הכוכב כדי להשיג סלפי – כולם מרכיבים את רגעיו הראשונים של הסרט.

פולונין פורש באופן סנסציוני מעולם הבלט הבריטי והתקשורת המקומית מציגה זאת כנקודת שבר. יתרה מכך ברשת, YouTube מופיעות קרוב ל-20 מיליון צפיות בקליפ שצילם לו בהוואי דיוויד לה שאפל, לצליליו של הוזייר, קליפ שהפך ויראלי לשיר Take Me to Church. את הכוריאוגרפיה מחבר לו חברו הטוב מה"רויאל בלט".

​

"עשיתי כל דבר שרקדן רוצה לעשות, ועכשיו אני רוצה חיים נורמליים", אומר פולונין ברגע אחד בסרט, שמבוסס ברובו על ראיונות עם הוריו, סבתותיו, מוריו, חבריו, צילומי סמרטפון (באחד מהם מתעדים חבריו ללימודים כיצד הם נוהגים לקשקש על פניו אחרי שהוא קורס הלום אלכוהול), וקטעי ארכיון לעייפה. היצירה מתעדת בדיעבד רגעים אמיתיים של משבר ומצוקה.

 

המבקר/ים שואל/ים "אבל מה מלמד הסרט על האדם שמאחורי הרקדן? מדוע לא מפוצח הסיפור המשפחתי שהסרט חוזר

אליו שוב ושוב, והאם באמת לא היו לו חיי אהבה? האם כל זה היה הופך את הסרט לצהוב,

או אולי מעגל את הדמות שהיחס אליה, כפי שהיא מוצגת בסרט, יכול לנוע כמעט אך ורק בין הערצה לחמלה?

כי עם כל היופי וההוד, כדי ליהנות מהסרט כפי שהוא, צריך באמת לאהוב לראות אנשים מסתובבים על צירם או מרחפים לרגע באוויר, נשגבים ככל שהאנשים האלה יהיו, אך אין די בכך כסרט תיעודי".

​

אעז לנסות להתייחס לשאלה הראשונה של המבקר "מה מלמד הסרט על הרקדן" ולהציע אופנות קריאה של הטקסט התנועתי כאילו מדובר כאן בתיעוד של אדם הסובל מפסיכוזה אורדינרית, ואסביר את עצמי.

בהרצאה שנתנה סוזי פיצ'וטקה  לצוות הטיפולי בבי"ח בטירת הכרמל על "פסיכוזה אורדינארית, היא אומרת, כי

"לאקאן דיבר על המושג "שם האב" כפונקציה אבהית ששמה גבולות ומגדירה מה מותר ומה אסור. היא זאת שמובילה ליצירת החסר, ההעדר, שמאפשר רישום סמלי של גבולות המציאות בנפש. הילד לומד שיש סדר ויש דברים שאסור לו לעשות גם כשלא אומרים לו זאת בפירוש בכל מקרה ומקרה. כאשר פונקציה זו איננה מתקיימת בחיי הנפש, מתאפשרים התנאים להיווצרותה של פסיכוזה."

אכן, ניתן ללמוד מהסרט עד כמה פונקציה זו נעדרה מחייו של פולונין.

המשפחה מתפרדת, נוכחות האב מתעדה, כולם עובדים למען גופו ש"יעמוד לו" להמשך דרכו כרקדן. פולונין טבול באיווי של המשפחה, בעיקר של האם. עוד מוסיפה פיצ'וטקה לדיון את מושג ה'התענגות' בהקשר לחיים הנפשיים ומציגה אותו כסבל המועדף על כל אדם, אך אצל האדם הפסיכוטי הוא חסר גבולות, שכן הוא נעדר את הפונקציה האבהית היוצרת גבולות". היא מוסיפה, כי "ההשלמה עם קיום הגבולות, החסר, האין, היא השלמה עם המציאות, דבר המעיד על בריאות נפשית". ואכן, בהקשר של פולונין ניכר כי הוא אינו יכול למצוא את הגבולות בתוכו הוא, מאחר ולא הצליח להפנים ייצוגים פנימיים ולהפכם לסמליים. ההתענגות העודפת, כאמור, באה לידי ביטוי באלכוהול, בסמים, במשככי הכאבים שהיה צורך לפני כל הופעה, בצלקות שחורך בגופו וכיו"ב.  זאת ועוד, בניתוח תנועה אפשר לומר כי המעבר מן הבלט הקלאסי למודרני יש בו מן הריפוי.

 

הביצוע של יצירות הבלט הקלסי כמו משאירות את פולונין במצב של "היעדר היכולת למצוא גבולות בתוכו". יכולותיו העל-אנושיות, כפי שנדרש להן בבלט הקלאסי (לרחף, להניף, לשדר שהכל קל והתנועה אינה דורשת כל מאמץ, ואם כן אין מקום להביעו, כמצווה בסוגה זו), מעודדת אותו להיענות עוד ועוד לתביעה. הוא מרבה לשתות, הוא ממסטל את עצמו במשככי כאבים ובסמים מעוררים בטרם עולה על הבמה, וכך מתאפשר לו לבצע אין ספור חזרות ומופעים בהן הדרישות הטכניות הן מהגבוהות שבוצעו בסוגה זו. ביצועי הסולו, כבר משלב מוקדם בקרירה שלו, בהם נדרש להיות בבחינת "גיבור-על", מעצימים את ההתעמרות שלו בגופו, ומעבר לקעקועים, לאלכוהול ולסמים וצילוק עצמו, תורמים לכך ביתר שאת. מתקבל איפה הרושם כי פולונין איננו מסוגל להמציא לעצמו "עולם סמלי", וככל שהוא הולך ומתעצם בתחום הבלט הקלאסי, כך החיים מסביבו הופכים להיות מאיימים והוא נזקק למנגנונים פסיכוטיים כדי ליצור את הקשר שלו עם המציאות.

העזיבה הפתאומית את הרויאל בלט, ואת סוגת הבלט הקלאסי, והפנייה למחול המודרני, אפשר לראות בהן, כמו חיפוש אחר שפה תנועתית חדשה באמצעותה הוא ממציא לעצמו גבול. בריקוד שנראה Take Me To Church של הוזיר ניתן להתרשם מהאנרגיה הכלואה היוצאת ממנו ומתפרצת החוצה, ייתכן ויש בכך הקלה בפסיכוזה כלומר, יש פחות טבילה בבינאר הפאלי,

 

כפי שכותב אמיר קלוגמן במאמרו "לא כולו במשמעות הפאלית- פסיכוזה אורדינארית כאופנות קריאה", בה בעת שלתרבות האנושית ניתנת כאן הזדמנות ליהנות מכישרונו הגאוני.

בכוריאוגרפיה של השיר "Take Me To Church" פולונין מצליח לבטא כוחות מנוגדים הכלואים בו. הנה לדוגמה, לא עוד משתמש בריחוף פשוט לאחר דחיפה רבת עוצמה כנגד כוח הכבידה, כמצופה בבלט הקלאסי, כי אם ריחוף כבד, נמוך, המתמודד עם כוח הכבידה  סביב גוף רחב בסמוך לקרקע, תנועה איתה פותח את הריקוד. תנועה זו מחייבת עוצמות של כוח דחיפה ובלימה, במיוחד כשהן מופיעות בתדירות גבוהה ואתה כצופה כמו ממש חושש לקריסתו בכל עת. מדובר כאן במושגים חדשים של תנועה מבחינת הרפרטואר אותו ביצע עד כה, שאינם קיימים בשפת הבלט הקלאסי, אלא בשפת המחול המודרני המזמנת לרקדן את הבעת סבלו, רגשותיו הסוערים וכיו"ב. דוגמה נוספת לשימוש במושגי תנועה, היא הקונטרקשן, בו הרקדן מכווץ את גופו אל מרכז הכובד, אל המקום הכי פנימי ומשם מתפרצות תנועותיו למישורים השונים.

נוסף על כך גופו החשוף בביצוע הריקוד (דבר שאינו מקובל בסוגת הבלט הקלאסי) מאפשר לנו להתחקות אחר הסימנים שחרת בו ולמראה פעימות ליבו, כפי שבאות לידי ביטוי בצילומי הקלוז-אפ, לא מותיר לצופה אלא להצטרף לפעימותיו. כמו כן, שלא כפי שמצופה בטונאליות התנועתית שלאחר ז'טה (זריקת הרגל) בהתקדמות יופיע ריחוף אלוהי, הרי פולונין שובר את המוסכמות הטונאליים ומבצע תנועה מנוגדת המכוונת אל כיוון האדמה, כשהוא בולם את ריחופו המתבקש באמצעות גרירת כף הרגל הנגדית לזו השועטת לפנים, כמו קורא תגר על הקלילות של מוסכמות הבלט הקלאסי. הצופה נתקל במחזה איך ה"קדם" אחוז ב"הווה" ומפריע את התנועה קדימה, כמו יעקב האוחז בעקבו של עשיו ומונע ממנו את הבכורה.......

 

לסיכום, את המבקר מ-  y-net אולי נכון להזמין לקרוא בנרטיב של פולונין  מתוך אופנות קריאה של פסיכוזה אורדינארית. כלומר, לא רק צפייה בסרט כסרט תיעודי דוקומנטרי עם אמירה אמנותית, אלא באנאליזנט הסובל מפסיכוזה אורדינארית ומטפל בעצמו באמצעות מחול. אנאליזנט המדגים את המטען הליבידינאלי ששם במחול כבבחינת "שם האב" כסימפטום, כפי שאומר לאקאן.

"לאקאן טוען, כי המטאפורה האבהית היא למעשה המכשיר הראשון של הסימפטום (אמיר קלוגמן, שם). אם נקשיב מעט מחוץ למשמעות הפאלית ומחוץ "למודל הפעימה הבינארית של המסמן" לפולונין, אולי אפשר לומר כי ההתנסות בשפת מחול חדשה קרי, המעבר למחול המודרני, והעובדה שחברו הטוב מחבר עבורו ריקוד לשיר שהוא בחר, יש בה מעין עדות לכך שחלק מהדחף עובר עתה דרך האחר. כך או כך מוצג בסרט כי  פולונין מזמין את הוריו לצפות בו רוקד, דבר שמעולם לא עשה, וכשהוא מתאהב הוא אומר כי הוא מעוניין לפרוש מעולם המחול. כפי שאמר: "עשיתי כל דבר שרקדן רוצה לעשות, ועכשיו אני רוצה חיים נורמליים".