ארכיטיפ האישה הפראית

ואיך זה פוגש את פרויד ואת מונסרט קבאייה

ואפילו את וויואלדי?

ארכיטיפ, מוגדר במילון, כאב טיפוס של רעיון, אדם, אובייקט או מצב שהאנושות, על תרבויותיה השונות, חוותה תדיר, והוא נשמר כמושקע בזיכרון האנושי, כמודל שעל פיו פרטים אחרים מתובנתים. הפרט החווה את חייו הפרטיים חשוף תמיד, הן להתרחשויות ההווה שהוא שותף להן, והן לאותם דימויים קדומים מעברה של משפחת האדם. בספר "רצות עם זאבים" מעלה על נס, קלאריסה פינקולה אסטס, את "ארכיטיפ האישה הפראית". היא מקימה לחיים את המקומות הפראיים והמוזנחים בנפש הנשית. היא כותבת את ספרה "רצות עם זאבים" כמו "מתוך דחף, מעין צורך לתת ביטוי לתכנים המבעבעים מתוך קרביה. היא מדברת אלינו מבטן אל בטן" כפי שכותבת נאווה תלפז, אנאליטיקאית יונגיאנית, על כריכת ספרה.
מאותו המקום של "בטן אל בטן" פגשתי את שירתה של מונסרט קבאייה באריה של וויואלדי Disprezzata בן Sposa.

מאת: ד"ר אורית ארז-רייסמן (2016) 

מונסרט קבאייה היא זמרת סופרן אופראית מפורסמת, ילידת ספרד, נודעת בטכניקת הבל-קאנטו שזו טכניקת שירה אופראית שהתפתחה בין המאות ה-16 וה-19 ומתאפיינת באחידות מושלמת לאורך כל המנעד הקולי, תוך שליטה מוחלטת בצלילים שהאדם מפיק. באיטלקית הפירוש הוא "השירה היפה". אומרים שזמר ששר "בל-קאנטו" יכול לעמוד ולשיר מול להבה מבלי לגרום לה להבהב, כיוון שהשיטה מלמדת לשיר באמצעות ואקום ולא באמצעות אוויר. כששמעתי אותה הרגשתי כאילו מונסרט שרה מתוך "תחתית הבאר". מאותו מקום שבו חיה האישה הפראית, כפי שכותבת קלריסה בספרה, אשר מוסיפה: "היא חיה במקור הנהר, ברוח שלפני הזמן. היא חיה בדמעה ובאוקיינוס, היא מן העתיד ומתחילת הזמן.... היא הרגע לפני שההשראה פוקדת אותנו. כל אחת מאתנו היא הראיה לא רק לקיומה של "האישה הפראית", אלא מציאותה בקולקטיב" (עמ' 26, שם).

ואכן מונסרט שרה את Disprezzata בן Sposa, אריה איטלקית שהולחנה על ידי Geminiano ג'אקימלי, וויואלדי עשה בה שימוש כפי שהיה מקובל בתקופתו ועוד קודם לכן. זהו ליברטו (הוא השם הכולל לטקסט של יצירה מוסיקאלית) שנכתב ע"י Agostino Piovene בשנת 1734. השימוש הרווח ביצירות  מורכבות בעיקר מחלקים שהושאלו ממלחינים אחרים, המותאמים פחות או יותר בחופשיות, במיוחד במקרה של אריות כמו זו שתוצג כאן (מה שנקרה  pasticcio). הדבר מוכיח כי יש לנו פה תבנית ארכיטיפית של אישה השרה לאהובה הלא נאמן ועל אף הנהי היא מוצאת מקור ריפו בתוך תוכה תוך שהיא מדברת לעצמה (מילות השיר מתורגמות):

​

נאמן, עדיין נעלב.

שמים, מה עשיתי?

ובכל זאת הוא הלב שלי,

בעלי, האהבה שלי,

התקווה שלי.

​

אני אוהבת אותו, אבל הוא לא נאמן,

אני מקווה, אבל הוא אכזרי,

האם הוא נותן לי למות?

הו אלוהים, גבורה חסרה -

גבורה והתמדה

מילות השיר וסגנון השירה, "בלה קאנטו", מתוך הוואקום, מהפנים של האישה, ניבטים בשירתה של קאבאייה, והם יכולים להעיד  על אותו "מקום ייצרי" אליו קוראת לנו קלריסה לחזור. "אל פולחן האלה הגדולה, אלת הטבע, הבוראת חיים. שכן, אל עומק נפשנו לא נתקרב אלא באמצעות ניסוחים לוגיים, או מושגים רציונליים. רק שפת הדימויים והסמלים, זו הנובעת ממחוזות עולמנו הפנימי, תאפשר לנו את הדרך אליו" טוענת קלריסה.

עוד היא מוסיפה "כי בין השאר דרך יצירות אמנות, דרך אגדות ומיתוסים משתקפת אלינו על ידי השלכה תמונת הנפש הלא מודעת שלנו ובאמצעות כלים אלו נוכל לחיות, לחוש, להרגיש ולהבין את המתרחש בתוכנו".  קלאריסה פינקולה אסטס קוראת לנו "לסמוך על קולם של האינסטינקטים שלנו, על כוחנו הפנימי, על הטבע שלנו, על יצר האהבה שבנו ולחזור אל שורשינו הנטועים בטבע, ולשאת משם תפילה, תפילתן של כל הנשים באשר הן".
ד"ר קלאריסה פינקולה אסטס, אנליטיקאית יונגיאנית בכירה ומנהלת המרכז היונגיאני בדנוור, כותבת הספר "רצות עם זאבים", יצרה לקסיקון חדש לתיאור הנפש הנשית. (אסטס חיברה גם שתי מעשיות קצרות ומאלפות, שיצאו לאור במודן: "הגנן הנאמן" ו"סיפור במתנה".)

לדבריה, "האשה הפראית" נושאת עימה צרורות למרפא: היא נושאת עימה את כל שאשה צריכה להיות ולדעת. היא נושאת עימה את התרופה לכל. באמצעות חפירות ארכיאולוגיות נפשיות ניתן להתחכות לדבריה, אחר המורכבות של העולם התחתון הנשי, היכולות לשקם את חיוניותה המידלדלת של האישה (עמ' , 17, שם), ובאמצעות סיפוריהן של הנשים ניתן לחשוף את גילומה של כל אישה בארכיטיפ "האישה הפראית".

לדבריה, בדור שלה, שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה וגדל בתקופה שבה גרמו לנשים להיות "ילדותיות והתייחסו אליהן כאל רכוש... והן הוחזקו כאדמות בור..., ומה שכתבו לא זכה לקבלה... והן נאלצו להתחנן לכלים ולמרחבים הדרושים לאמונתן.... והריקוד שלהן היה נסבל אך בקושי אם בכלל, ולכן הן רקדו ביערות שבהם לא ראה אותן איש, או במרתף, שההתקשטות שלהן עוררה חשד והשמחה בגוף או בלבוש שלהן העצימה סכנה של פגיעה או תקיפה מינית...." (עמ' 19, שם), בתקופה זו אפשר לומר היה נתק של האישה מהטבע הפראי (עמ' 24). נתק זה גרם לאישיותה של האישה להיות קלושה, דלילה, ערטילאית, לא נוכחת. הסימפטומים המתבטאים ברגשות בשל מערכת יחסים מעורערת עם הכוח הפראי בנפש באים לידי ביטוי לפי קלריסה בעייפיות, פגיעות, דיכאון, יובש, בלבול ו"כאילו הפה חסום" (עמ' 26)... לצד זאת "האישה הפראית" "נושאת את אמצעי הריפוי, היא נושאת עימה את כל מה שאישה צריכה לדעת... היא נושאת עימה סיפורים וחלומות, מילים ושירים, סימנים וסמלים, היא אמצעי ומטרה בעת ובעונה אחת..." _עמ' 31).

אישה בריאה, אומרת קלריסה, דומה מאוד לזאב: חזקה, מלאת חיים, מעניקת חיים, בעלת מודעות טריטוריאלית, בעלת כושר המצאה, נאמנה ומשוטטת.

גם פרויד טען כי הנשיות היא מה שהתבדל מן הפרדיגמה הגברית וקרא לאזור זה "יבשת אפלה" ובמקום אחר "חידת טבעה של הנשיות". בכתביו המאוחרים עסק בשאלה "מה אישה רוצה?" כלומר, הגבריות מבחינתו היא נתון מובן מאליו ואילו הנשיות היא אזור של מסתורין. לא פלא איפה שהפסיכואנאליזה אינה מבקשת להגדיר אישה מהי אלא לחקור איך באה האישה לכלל קיום. מונסראט קאבאייה  מדגימה את הרעיון של "אריכטיפ האישה הפראית" בשירתה, ואת קיומה של האישה, בשליטה המדויקת שלה בקול ובעוצמתו, ובעיקר, בשל עושר הגוונים של קולה והפיאניסימו שלה, המעודן. הנה היא לפניכם כ "יבשת אפלה", מציגה בשיר את כוח הריפוי למכאובה: "הו אלוהים, גבורה חסרה - גבורה והתמדה". ולא רק בסמלי היא מציגה את כוחה המרפא, אלא גם בממשי, מונסרט קאבייה, מאז פרישתה מן הבימה, מקדישה את זמנה לפעילויות צדקה שונות. היא שגרירת רצון טוב מטעם אונסק"ו והקימה קרן לילדים נצרכים בברצלונה.